הכוראוגרפיה של הזקנה

על האפשרויות של תנועה בזקנה

העיקר שהלב לא יזדקן

פתגם חסידי

על זקנה משמעותית

בהרצאות ובימי עיון על טיפול בזקנים כמעט שלא תמצאו את המילה זיקנה. מדברים על הגיל המבוגר, על גיל הזהב... בכל שנה מתקיים בהובלת עריית ירושלים "שבוע הזהב" שעוסק בזקנים. אף אחד לא חושב לקרוא לשבוע הזה שבוע הזיקנה. העיסוק בזיקנה לפעמים מרתיע, דוחה, מאוס. הרי מדובר באנשים שניטל מהם קסם הנעורים, לא תמיד יש להם יכולת, לרוץ, לקפוץ, לעשות שפגאתים ופירואטים. לכאורה הם "סיימו את הקריירה" וממתינים בשקט (במקרה הטוב) להסתלקותם מהעולם. מעצם היותי זקנה, אני מבקשת להציג נקודת מבט אחרת. לא אכחד, אני אשה זקנה! לא אקרא לזה גיל הזהב, בגרות, בשלות, או כל מילות המסך המקובלות. אני בהחלט זקנה ואי אפשר להסתיר זאת. שערי לבן, פני מקומטים וכן, כואבות לי הברכיים, הירכיים, הגב שלי מעוגל, אינני יכולה להניף את הנכדים אלעל, אני מתנהלת לאט יותר ומתעייפת מהר. ובכל זאת אני יודעת שזו אחת התקופות היפות בחיי ולמרות הקושי, לא הייתי מוותרת עליה. הסיבה העקרית לכך היא שאני לא דופקת חשבון... הרבה פחות מדאיג אותי "מה יגידו", מה יחשבו, האם ילעגו... אני לא צריכה לבקש רשות מההורים וגם אם הילדים שלי ביקורתיים כלפי, אני מחליטה אם להתחשב בדעתם או לא. הזהות שלי, הערך העצמי מגובש ובשל כפי שמעולם לא היה. אני יודעת מי אני כמטפלת, כאשת משפחה, כאדם פוליטי וכיוצרת. כן. השנה, בגיל 73 עליתי פעם ראשונה על במה, לפני קהל ורקדתי את סיפור חיי. מי היה מאמין, בטח שאני לא מאמינה. לא הפצצתי, זה לא היה אגרוף בפרצוף... הקישקעס הונחו בעדינות לפני הקהל. אמרתי לעצמי: ירצה? יאכל! לא ירצה? גם בסדר. (אכל בתיאבון רב!) כל עוד החשיבה צלולה, אני מייצרת את המקום שלי בעולם. החברויות שלי עמוקות, החמלה שלי הולכת ומתפתחת, הסובלנות והסבלנות שלי יכולות לשאת הרבה יותר. יש הבנה שהחיים מורכבים, לא תמיד אתה מקבל מה שאתה רוצה אבל הרגישות ליופי, לניואנסים ולאמפתיה משתכללת ועוד איך. עולמם הפנימי של אנשים זקנים מורכב, עשיר, עדין ואנושי מאד אלא שלא תמיד יש אליו נגישות. הזקנים לעיתים נדחקים לקרן זוית וחיים עם עולמם העשיר בפריפריה של החברה, הם למדו לא להדחף ולעיתים רבות שרויים בד' אמותיהם. כולם יוצאים מופסדים מזה. זה תפקידה של החברה ושל היזמים החברתיים שבה לייצר נגישות, הקשבה ופתיחות למה שיש לזקנים להציע. זה יכול להיות משאב עצום ותוספת של נסיון, גוונים אנושיים ותובנות עשירות ומפתיעות. זה בהחלט מצער שמתים בסוף אבל עד אז מומלץ לחיות או כפי שכתוב על קברו של אבי ז"ל "כל עוד יכולתי לתת, חייתי במיטב נעורי".

זה תפקידה של החברה ושל היזמים החברתיים שבה לייצר נגישות, הקשבה ופתיחות למה שיש לזקנים להציע.

להקת 'יוצרות תנועה' גוננים (בהנחיית אסתי סן) : עיבוד תמונה מתוך צילום של מיכל ארנהיים

מתחת לאור

מתוך התוכניה של 'יוצרותנועה'

תכירו, זו החטוטרת הפרטית שלי, נעים מאד! גיבנת (או בשמה המקצועי קיפוזיס) היא מצב רפואי המתבטא בעיקול יתר ובליטה בגב העליון. עקב העקמומיות, הכתפיים והראש נוטים קדימה. אסתטי, זה לא! החטוטרת שלי היא עדות לציות, לשתיקות, להסכמות ולהשלמה. החטוטרת היא מרידת הגוף שצמחה על חוליה 7C החוליה המחברת שבין הצוואר לגו. היא בולטת וצורחת, אל תתעלמי, אפשר להסיר את החוצץ. הגוף מסרב להעמיד פנים, יש לך קיום מתחת לראש. את נוכחת בכל איברייך. שחררי את החזה, את האגן את הירכיים, ואז החוטרת תחייך.

כל עוד החשיבה שלי צלולה, אני מייצרת את המקום שלי בעולם.

כשאהיה זקנה אלבש סגול עם כובע אדום שלא הולם אותי, ולא מתאים לי כלל...

ג'יני ג'וסף | 1932