התנועה הנחלמת

הגישה והשפה שלי לתהליך

וכך בעוד החיים הולכים והופכים לחלום, הופך החלום להיות חיים

פנחס שדה

מבט אישי

על 'תנועה נחלמת'

נולדתי חולמת (יש שיאמרו "חולמנית"). החלימה הייתה עבורי פונקציה הישרדותית בתוך הקלחת של החינוך המשותף. הפליאה לתאר את החוויה המשוררת נועה ברקת (מתוך שיר שמופיע בספרה "שומרת לילה") אל השמש אני בת תשע שוטפת רצפה במסדרון ביתהילדים יחפה ומניפה את המגב מים נשפכים משוט מורם נילוס עצל וחמים גולש לעבר הסהר הפורה זמני מתפשט רחב, נמתח לאט, פונה אל המזרח, עוברת את שומרי הסף נולדת מחדש במסדרון שהוא מקדש

החלימה בתנועה ממש נוספה בגיל עשר בערך. ערב אחד גיליתי שכאשר אני עומדת על ספסלי הבטון העליונים של מגרש הכדורסל בקיבוץ, מושלכים על קיר הסילו הסמוך כתריסר צללים שלי (כמספר המנורות התלויות מעל המגרש שמאחרי). מלאת פליאה התחלתי לרקוד. יחד איתי רקדו בדיוק מופלא כל הצללים שעל הקיר. הייתי הרקדנית, הלהקה, הכוריאוגרפית והקהל. נעטפתי בחלום. לא היתה מאושרת ממני. החלום היה קצר כי אחד הילדים שם לב לילדה המוזרה שרוקדת על הספסל, לעג לי ו"התעוררתי" בבהלה ובבושה גדולה. הלהקה נסגרה אבל החלום נשאר. שם החלה להתגבש הבנה אינטואיטיבית, לא מודעת עמוקה ורבת עוצמה על החלימה כגשר להגשמת מאוויים.

זיכרון ילדות: ערב אחד בקיבוץ... ולא הייתה מאושרת ממני..

אם לומדים לפתוח את השער לחלימה בתנועה מאפשרים יצירת "מציאות פנטסטית

(כשם ספרו של מולי להד)

את היכולת לחלום בתנועה שיכללתי במהלך שנים רבות של לימודי בוטו אצל מורתי הנפלאה איילת אולמן שמכנה את הבוטו "ריקוד הנשמה" וכשמו כן הוא. כשאיילת נשאלה למה רקדני הבוטו מורחים את עצמם בצבע לבן היא ענתה שהם עושים זאת על מנת לאבד את זהותם המוכרת ובכך פותחים לעצמם פתח להיות כל דבר שהוא לא אני. ואני הוספתי שלאחר מכן נפתח להם פתח להטמיע את הדמות לתוכם. בכך הם מזמנים לעצמם טרנספורמציה.

רקדני בוטו: צובעים את פניהם כדי לנוע בחופשיות מזהות.

הגשר בין מצב גופני ממשי לתיאור חוויה רגשית מופשטת מצוי בשפה העברית מימים ימימה. די אם נזכיר ביטויים כמו: להושיט יד, לשים רגל, פיק ברכיים, נפלו פניו, להפנות כתף קרה, לתת כתף, שחו כתפיו, הרים ראש, השפיל מבט... ועוד ועוד. על מנת לעבור ממצב גופני מסויים להבנת המשמעות הרגשית שלו, נדרש רגע, ולו קצרצר של חלימה, לא בהכרח מודעת. הכל בגוף, רק צריך לחדד את הקשב. לימים מצאתי דוגמאות רבות ויפהפיות משדה החשיבה הפסיכואנליטית שנותנות סימוכין וסוג של קביים להבנה הראשונית באשר לחשיבות הקריטית של מצבי חלימה ופינטוז, בתהליך הטיפולי ובתהליכי השתנות והגשמת חלומות ממשית. עם זאת, ההבנה הזו נבעה קודם כל מתוכי. אז למה חלימה בתנועה? רובינו לא חולמים במילים (לא בשינה ולא בהקיץ). אנחנו חולמים גוף, חולמים תנועה. התנועה היא בו זמנית ממשית ומדומיינת, מוגבלת ואין-סופית. אם לומדים לפתוח את השער לחלימה בתנועה מאפשרים יצירת "מציאות פנטסטית" (כשם ספרו של מולי להד) שהיא גשר לשינוי ומקור אדיר להנאה.