הסיפור המקצועי שלי

30 שנה של מחקר, טיפול וגילוי

"כל עצמותיי תאמרנה" (וכל שריריי, עורי, עצביי, בשרי וחושיי)

תהילים (ל"ה, י')

דרכי המקצועית

מהקיבוץ אל הקליניקה

גדלתי בקיבוץ, הייתי תמיד גבוהה בראש משאר הבנות. על כן לא נקראתי לריקודים בחגים ובריקודי זוגות נשארתי צופה מן הצד. בצער חלום הריקוד נזנח לטובת התמקדויות אינטלקטואליות אחרות. כשבגרתי, ואחרי לימודים שונים ומשונים, חברה שלמדה גרפולוגיה ביקשה ממני כיתבי יד שלי משנים שונות. אחרי שלמדה את כתב ידי, היא חזרה אלי ואמרה שהצורך בעיסוק בתנועה וריקוד ממש זועק מהכתב. הייתי מופתעת. מסתבר שהרצון היה עטוף בכל כך הרבה שכבות. החלטתי לנסות ונרשמתי לקורס מבוא לטיפול בתנועה בסמינר הקיבוצים. העבודה בתנועה זימנה לי חוויות חזקות מאד של יצירת קשר ישיר ומהיר לעולמות לא מודעים שלי. נפתח לי עולם, נשביתי וידעתי שזה מה שאני רוצה לעשות. כשהבשילו התנאים המשפחתיים, נרשמתי ללימודים. זמן לא רב אחרי סיום הלימודים השלמתי מ.א. מחקרי בלונדון, למדתי קורס הנחיית קבוצות, והעמקתי בתחום החשיבה האנליטית בקורס "הדברות" בחברה הפסיכואנליטית. מאז ועד היום, אני לומדת ומשתכללת בתחום התנועה. מספר שנים אחרי הלימודים התחלתי ללמד בתכניות ההכשרה לטיפול בתנועה את שיטת הפרדיגמה הגופנית נפשית שפיתחה יונה שחר לוי. לימדתי בתכניות השונות גם הנחיית קבוצות והנחיתי סימינרים לקלינים. עבדתי עשר שנים במחלקת ילדים ונוער באיתנים. בעבודת נמלים, תוך שימוש בכלי האיבחוני של הפרדיגמה הגופנית נפשית שדרגתי את מקומו של מקצוע הטיפול בתנועה בקרב המקצועות הטיפוליים האחרים במחלקה. בהמשך עבדתי גם במחלקה הפסיכיאטרית לילד והמתבגר בהדסה עין כרם. עם סיום עבודתי במחלקות הפסיכיאטריות התמקדתי בהדרכת מטפלים וריכזתי את התחום הטיפולי במתי"א איתן, במודיעין ובית שמש. גולת הכותרת של עבודתי הציבורית היתה כאשר הייתי שותפה בצוות ההקמה של בית ספר "יובלים" לבנות עם בעיות רגשיות. בבית הספר הייתי אחראית על מיזם "הגוף יודע" שקיבל תמיכה גורפת מהקרן לעידוד יוזמות חינוכיות. במסגרתו יזמתי בניית התאמות גופניות/רגשיות לתהליך הלימודי והטיפולי. בהמשך בית הספר קיבל את פרס החינוך והווה מוקד השראה למייזמים דומים. מאז פרישתי ממערכת החינוך אני מתמקדת בקליניקה הפרטית ובסדנאות אליהן אני מוזמנת. לאורך כל חיי המקצועיים אני משתתפת בקבוצות תנועה שונות. ביוני 2026 השתתפתי במופע של קבוצת "יוצרותנועה" שהועלה בתיאטרון הקומקום בירושלים. את הקבוצה מנחה אסתי סן, כוריאוגרפית ומטפלת בתנועה.

בילדותי חלמתי ריקוד, דמיינתי ריקוד הייתי מלאה כמיהה לריקוד. רקדתי מעט אבל כבר אז ידעתי, ללא מילים שבעת הריקוד ממריא האדם לספירות נסתרות ושרק אז מתגלים לו רבדים כמוסים שהיו קודם נפלאים מבינתו. עגנון הייטיב לתאר את מה שהבנתי אז באופן מעורפל: "כי ירים איש את רגליו וייצא במחול, כי אז גם נפשו מתרוממת, גם נשמתו תגביה עוף, עד כי אמור נאמר, כי כל איבריו, כל גופו הם בבחינת נשמה, כי בזאת התעלה הגוף והיה לנשמה" (מתוך "תמול שלשום"). מזה כמה עשורים אני נותנת סימנים לעצמי ולאחרים שאכן, הוויית התנועה והריקוד מאפשרת לאדם לפגוש את עצמו באופן רב ממדי, דרך פילטרים שאינם זמינים בחשיבה המקובלת: יותר גבוה, יותר רחב, יותר עמוק , יותר פלאי. התנועה הקשובה מזמינה את האדם להגיע לגרעין ההוויה שלו, להתקרב אליה, להתבונן בה, לחמול אותה, ללמוד אותה, לשמור עליה ובעדינות ללוש ולשנות מה שמבקש שינוי. התנועה הקשובה, אותה אני מכנה "התנועה הנחלמת" מוסיפה מימד נוסף למסע של מי שמבקש חיבור חומל ומכבד לעצמו, חיבור מלא הודיה המאפשר לשגשוג וצמיחה להוולד מתוכו. בדרכי המקצועית ולאורך עשרות שנים הייתי שותפה לגילוי העצמי הזה אצל אוטיסטים, מאושפזים מתמודדי נפש, נערות שעברו טראומות, נשים קשות יום, מטופלים בקליניקה, תלמידים, מטפלים ומודרכים. לאורך חיי המקצועיים למדתי הרבה והשכלתי לא מעט. אני מומחית בפרדיגמה הגופנית נפשית, למדתי לעומק תיאורטיקנים מרכזיים בפסיכואנליזה, צברתי נסיון בהנחיית קבוצות, למדתי ועבדתי עם אנשים ונשים עם פוסט טראומה מורכבת אך בקצה של כל גישה נמצא האדם עם הנס הזה של היכולת להתחבר לעצמו דרך הגוף והתנועה. זכיתי להיות שותפה למסעות של אנשים רבים בדרך אל עצמם ולא חדלתי מלהתפעל ולברך על כוחה המרפא של התנועה. התנועה היא רכיב מרכזי בהתפתחות המקצועית שלי, כמטפלת, כמורה, כמדריכה, כמנחה ובמיוחד כרוקדת בעצמי כל השנים.

בילדותי חלמתי ריקוד, דמיינתי ריקוד הייתי מלאה כמיהה לריקוד. רקדתי מעט אבל כבר אז ידעתי, ללא מילים שבעת הריקוד ממריא האדם לספירות נסתרות ושרק אז מתגלים לו רבדים כמוסים שהיו קודם נפלאים מבינתו.

דליה זילברטל